החלטה בתיק בש"פ 5543/13

1.        ערר על החלטה מיום 22.7.2013 של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' השופטת י' שבח) בתיק מ"ת 14413-07-13, בגדרה הורה בית המשפט על מעצרו של העורר, יליד שנת 1993, עד תום ההליכים המשפטיים נגדו.

כתב האישום

2.        נגד העורר ושניים נוספים (להלן: הנאשמים) הוגש כתב אישום בגין עבירות של אינוס, מעשי סדום, מעשה מגונה ואספקת משקאות לקטינים. על פי המתואר בכתב האישום, בבוקר יום 16.6.2013, בשעה 6:18, הלכו א.ב. ו-ג.ד., קטינות ילידות שנת 1995 (להלן: הקטינות), ברחוב אלנבי שבתל אביב, וחלפו על פני מועדון בו עבדו, באותה העת, הנאשמים. הקטינות נכנסו למועדון וביקשו מנאשם 1 בכתב האישום, מנהל המועדון (להלן: נאשם 1), משקה אלכוהולי "על חשבון הבית", וזה הגיש להן את המשקה. לאחר שיצאו הקטינות מהמועדון שכנעו אותן הנאשמים לחזור פנימה, והקטינות נענו לכך. הקטינות והנאשמים התיישבו על הספות במועדון ושוחחו, כאשר הנאשמים ממשיכים להגיש לקטינות משקאות אלכוהוליים. בשלב מסוים אף החלו ג.ד. והנאשם 2 בכתב האישום, שעבד במקום כברמן (להלן: הנאשם 2), להתנשק ולהתגפף. כעבור שעה וחצי לערך, קמו הקטינות וניגשו לשירותים. כשחזרו, כשלה א.ב. בהליכתה והייתה שתויה באופן ניכר. הנאשמים ניצלו את מצב השכרות של א.ב. וביצעו בה מעשים מגונים, מעשי אינוס ומעשי סדום. כתוצאה ממעשיהם, נגרמו לא.ב. פציעות, דימומים תת-עוריים ופצעי שפשוף בגפיים ובגוף. כמו כן, ניצלו הנאשמים את מצב השכרות של ג.ד. וביצעו אף בה מעשי אינוס ומעשי סדום. כתוצאה ממעשיהם, נגרמו לג.ד. פציעות ואדמומיות, דימומים תת-עוריים ופצעי שפשוף בגפיים ובגוף. בשעה 8:30 בבוקר לערך, בעוד הקטינות מעולפות וחבולות, הוציאו הנאשמים את הקטינות אל מחוץ למועדון, הניחו אותן על מדרגות בניין ברחוב סמוך כשהן ללא נעליים וללא בגדים תחתונים, ועזבו את המקום.

           נוכח המעשים המתוארים, הואשמו הנאשמים בעבירות של אינוס (לפי סעיפים 345(א)(4) ו- 345(ב)(5) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: החוק)), מעשה סדום (לפי סעיף 347 בנסיבות סעיף 345 לחוק), מעשה מגונה (לפי סעיף 348(ב) בנסיבות סעיף 345(ב)(5) לחוק) ואספקת משקאות משכרים לקטינים (לפי סעיף 193א(א2) לחוק). כמו כן, העורר הואשם בעבירות של הפרת הוראה חוקית (לפי סעיף 287(א) לחוק), שכן ביום 16.6.2013 בין השעות 6:00 ל- 9:00 בבוקר וביום 17.6.2013 בשעה 20:30 שהה במועדון ללא פיקוח, וזאת אף שהיה נתון באותה העת במעצר בית בגין תיק אחר, כשניתנה לו האפשרות לצאת לעבוד בין השעות 8:00 ל- 16:00 ובפיקוח.

הליכי המעצר עד כה

3.        בד בבד עם הגשת כתב האישום, הגישה המדינה בקשה למעצר עד תום ההליכים. המחלוקת בין הצדדים נסבה סביב שאלת הראיות לכאורה, ובפרט סביב השאלה האם מעשי הנאשמים נעשו בהסכמתן החופשית של הקטינות. לא הייתה מחלוקת באשר לשאלת קיום יחסי המין. בית משפט קמא, כאמור בהחלטתו מיום 21.7.2013 (שחלקה האופרטיבי מתייחס לנאשם 1 בלבד), התרשם מהראיות הבאות: סרטי צילום שהופקו ממצלמות האבטחה הרבות שהוצבו במועדון, הודעות הקטינות, הודעות הנאשמים, הודעת עוברת האורח שמצאה את הקטינות למרגלות הבניין, הודעת איש מד"א. בית המשפט ניתח את הראיות נגד כל אחד מהנאשמים, וקבע בהחלטותיו מיום 21.7.2013 ומיום 22.7.2013 כי קיימות ראיות לכאורה נגד שלושתם. ביחס לעורר (החלטה מיום 22.7.2013), נקבע כי הלה ידע שא.ב. נמצאת במצב של עילפון, וכי מסרטי האבטחה שצולמו נראה העורר שהוא מרים את א.ב., משכיב אותה על הספה בעודה חסרת תנועה ומעולפת. עוד נקבע, על סמך עדויותיהם של הנאשמים הנוספים, כי העורר קיים יחסי מין עם אחת הקטינות, עשה מעשה מגונה בקטינה האחרת ואף נטל חלק פעיל בהשקייתן של הקטינות במשקאות משכרים, אף שהדבר לא נראה בסרטי האבטחה.

           אשר לחלופת המעצר, נקבע כי בשלב זה, חרף גילם הצעיר של הנאשמים ועברם הנקי בעיקרו, אין מקום לעריכת תסקיר מעצר. ביחס לעורר נקבע, כי אמנם "הראיות לגביו הינן ברמה מופחתת" (כששני הצדדים הבינו התבטאות זו של בית המשפט המחוזי כמתייחסת לכך שמעשיו של העורר פחות חמורים ממעשי שותפיו, כמפורט להלן), אך במעשיו מתבטאת חומרה מיוחדת נוכח ביצועם תוך הפרת תנאי שחרור בהליך פלילי אחר. בית המשפט הוסיף וקבע כי חומרת מעשיהם של הנאשמים כולם נלמדת גם מהעובדה שהם השליכו את הקטינות לאחר שסיימו את מעשיהם אל מחוץ למועדון, כשהן ללא נעליים וללא בגדים תחתונים. המסוכנות המתבטאת ממעשיהם של הנאשמים - כך נקבע - אינה מאפשרת בשלב זה דיון בחלופת מעצר. אשר על כן, הורה בית משפט קמא כי הנאשמים, וביניהם העורר, יישארו במעצר עד תום ההליכים, וזאת מבלי שיוגש תסקיר מטעם שירות המבחן בעניינם.

4.        שני הנאשמים האחרים עררו לבית משפט זה על החלטת בית המשפט המחוזי בעניינם (בש"פ 5295/13 אסתרקין נ' מדינת ישראל (4.8.2013), להלן: ערר השותפים). בית המשפט (השופט א' רובינשטיין) קיבל את העררים באופן חלקי, והורה על עריכת תסקירים בעניינם של הנאשמים הנוספים ועל קיום דיון בבית המשפט המחוזי לאחר קבלת התסקירים האמורים.

הערר

5.        לטענת העורר, טעה בית משפט קמא משלא נעתר לבקשתו לעריכת תסקיר מעצר בעניינו. העורר משליך את עיקר יהבו על החלטתו של בית משפט זה בערר השותפים. על יסוד ההחלטה בערר השותפים, נטען בענייננו, כי נוכח העובדה שהמדינה מייחסת לנאשמים שותפות מלאה בביצוע המעשים, יש מקום להשוות בין עניינם של הנאשמים ולהורות על עריכת תסקיר גם בעניינו של העורר. הודגש, כי אמנם בעניינו של העורר קיים שיקול לחומרה, והוא כי לעורר מיוחסות עוד שתי עבירות של הפרת הוראה חוקית לגביהן אין מחלוקת ראייתית, אך מנגד קיים שיקול לקולא, והוא כי חלקו של העורר בפרשה חמור פחות מזה של שותפיו. בהקשר זה נטען כי אחד השותפים הוא מבעלי המועדון והשותף השני הוא מי שהשקה את הקטינות במשקאות משכרים ולשניהם מיוחסים מעשי אונס בשתי המתלוננות, ואילו העורר הוא איש אחזקה שמיוחס לו מעשה אונס רק באחת המתלוננות. עמדת העורר היא שהפרת תנאי השחרור על ידו אינה הפרה בעלת משקל, שכן התאפשר לו לצאת לעבודה וההפרה התבטאה בכך שנכח במקום העבודה שלא בשעות בהן הותר לו לשהות שם. אשר על כן, כך נטען, יש מקום להורות על עריכת תסקיר בעניינו של העורר, כפי שנעשה בעניינם של הנאשמים הנוספים.

6.        המשיבה מתנגדת למתן תסקיר בעניינו של העורר. הטעם המרכזי לעמדה זו נעוץ בעובדה שהעורר, בניגוד לשותפיו, ביצע את העבירה תוך הפרת תנאי שחרור שנקבעו בהליך קודם בו התבקש מעצרו עד לתום ההליכים. העורר שוחרר בתנאים אך כחודש וחצי לפני האירוע והפרתם על ידו שוללת את האפשרות ליתן בו אמון, שהוא תנאי יסודי והכרחי לשחרור ממעצר עד לתום ההליכים. בא-כוח המשיבה הסכים כי העורר היה "פחות דומיננטי" משותפיו, אך ציין כי לשותפיו עבר נקי. עוד הזכיר בא-כוח המשיבה, כי העורר היה אדיש למצבן של הקטינות, נכח במהלך כל האירוע ואף צילם את חלקו.

דיון והכרעה

7.        לאחר שבחנתי את הנתונים שבפני ושקלתי את טיעוני הצדדים, מסקנתי היא שיש משקל לעובדה שהמעשים המיוחסים לעורר בוצעו על ידו תוך הפרת תנאי שחרור שנקבעו על-ידי בית משפט זמן לא רב לפני האירוע. נגד העורר הוגש לבית משפט השלום בתל אביב כתב אישום שייחס לו שלושה אישומים של סחר בסם מסוג חשיש (בין חמישה לחמישה עשר גרם בכל פעם). במסגרת זו התבקש מעצרו עד לתום ההליכים. ביום 1.5.2013 החליט בית משפט השלום (מ"ת 2054-05-13) לשחרר את העורר למעצר בית בכפוף לאפשרות לצאת לעבודה במועדון בו בוצעו העבירות הנדונות עתה, בין השעות 08:00 - 16:00, כאשר המועדון לא פעיל, כשהוא בפיקוח מעסיקו מר גיל קלאוס. העורר הפר תנאי שחרור אלה בכמה מישורים: הוא נמצא במועדון בשעות בהן לא היה אמור להימצא שם, היה זה בעת שהמועדון היה פעיל, הוא לא היה בליווי המפקח ובאותה עת הוא ביצע עבירות חמורות. כלומר, אין לדבר על "הפרה טכנית" או מינורית של תנאי השחרור, אלא על הפרה בוטה, שכן אין מדובר אך בחריגה ממסגרת השעות, אלא במעשה החותר תחת הרציונל שעמד ביסוד קביעת אותם תנאים תוך הפרת חוק חמורה.

           על משמעות הפרת האמון אגב הפרת תנאי שחרור, בכל הנוגע לאפשרות ליתן במפר אמון מחודש לצורך שחרור ממעצר, עמד בית משפט זה לא אחת (ראו, למשל, בש"פ 5673/12 אטינגר נ' מדינת ישראל (6.8.2012) והאסמכתאות שם). לא מצאתי שבמקרה דנא התקיימו נסיבות מיוחדות שתצדקנה סטייה מהכלל שלפיו אי הקפדה על תנאי שחרור תאפשר למפר לרכוש מחדש את אמונו של בית המשפט. במיוחד כאשר תוך אותה הפרה בוצעו עבירות כה חמורות, גם אם היה זה אגב ניצול הזדמנות שנקרתה בדרכו של העורר ולא תוך תכנון מראש. בהקשר זה יש גם משמעות לכך שלא חלף זמן רב מאז שתנאי השחרור נקבעו ועד שהופרו. זאת ועוד - העותר, בניגוד לשני הנאשמים האחרים, כבר נתן ביטוי לזלזולו בחוק, לפחות לכאורה, כאשר ביצע עבירות סחר בסמים (העורר לא חלק על קיומן של ראיות לכאורה בפרשת הסמים). הוא כבר חווה מעצר במסגרת אותה פרשה. לפיכך היה עליו להישמר שבעתיים ולא להיגרר למעשים חמורים. התנהלות זו של העורר שוללת את האפשרות ליתן בו אמון ולו ברמה הבסיסית והראשונית כנדרש לצורך שחרורו ממעצר של מי שקמה נגדו עילת מעצר מובהקת. בנסיבות המקרה הפרת אמון זו אינה עומדת לבדה, אלא היא מצטרפת למסוכנות הממשית המסתברת מאופי המעשים שביצעו העורר וחבריו בקטינות, מעשים שמבטאים לא רק הפרת חוק אלא גם בוז לכבוד האדם במובנו הראשוני והבסיסי ביותר, מה שמעיד על העדר עכבות.

           התוצאה היא שלפחות לעת הזו איני רואה מקום לשנות מהחלטת בית המשפט המחוזי. הערר נדחה.

           ניתנה היום, ‏ח' באלול התשע"ג (‏14.8.2013).

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.   סח